הגבול בין לשון הרע וחופש הביטוי

מה הגבול המפריד בין חופש הביטוי ללשון הרע?

כאשר מבקשים להגדיר מושגים ומונחים כמו דמוקרטיה, ליברליזם, נאורות או משטר דמוקרטי, לרוב הדבר הראשון שיקפוץ לנו לראש יהיה חופש הביטוי. למשמעות של חופש הביטוי ושל זכות הבעת הדעה החופשית יש הילה הסובבת מעל לכל שאר זכויות האדם והפרט ורבות מזכויות אלו באות לידי ביטוי בזכות חירויות הביטוי, הבעת הדעה והמחשבה. כחלק ממארג חברתי שאליו כל בני האדם משתייכים, היכולת להגיד, להעיר ולשתף היא יכולת שמאפשרת פיתוח, התקדמות ורצון ליזום, ליצור ולשנות כך שכל ההתקדמות האנושית עד כה, ובהמשך, תלויה בקיומו של חופש ביטוי.

היכולת לנהל משטר דמוקרטי ליברלי ופתוח, בו כל אחד יכול להיבחר וכל אחד יכול לבחור, תלויה אף היא ביכולת להתבטא,

לשמוע ולהשמיע ללא חשש לסנקציות או לפגיעה מצד המשטר והחברה הסובבת.

על זכויות האדם

הביטוי החשוב הראשון לחירות זו עלה על הכתב כבר בסוף המאה ה-18, כאשר פורסמה חוקת ארה”ב ועשרת התיקונים הראשונים שלה. התיקון הראשון לחוקה, והחשוב ביותר מאז ומעולם, אמר כך “הקונגרס לא יחוקק שום חוק בעניין מיסודה של דת, ולא יגביל את חופש הפולחן של אף דת; ולא יגביל את חירות הביטוי ואת חופש העיתונות; ולא את זכותם של בני אדם להתכנס בדרכי שלום, ולעתור לממשלה לשם תיקון עוולות”. חירות זו עוגנה, מאוחר יותר, גם באמנות בינלאומיות ובראשון בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1947: “כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, לבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות”.

על זכויות חופש הביטוי

מנגד, הן המחוקקים והן מערכות השפיטה והצדק ביקשו להגן ולשמור גם על זכויות היסוד של הצד השני לחופש הביטוי, כלומר של אלו שההתבטאויות נגעו אליהם והגבילו את חופש הביטוי עד לרמה של פגיעה אישית, חסרת תכלית ציבורית וחסרת הצדקה באחר או בקבוצה וזאת דרך חוקי איסור לשון הרע והוצאת הדיבה. אדם או קבוצה החשים שנעשתה כלפיהם פגיעת לשון הרע זכאים להגיש תביעת נזיקין ועל הנתבע להוכיח כי פעל בתום לב, תחת אמת בפרסום או תחת המטריה של זכות הציבור לדעת באם מדובר על חשד לעוולה, לפשע וכיוצא באלו.

בעידן של ימינו, בו כל אחד הוא עיתונאי, שוטר, שופט ותליין בפוטנציה, קשה יותר לאזן בין גבולות חופש הביטוי לגבולות לשון הרע וכל אחד מאיתנו צריך לקחת אחריות לגבי מה הוא כותב או אומר כי כבר אמר שלמה המלך, לפני עידן הליברליזציה, הדמוקרטיה וזכויות הפרט והאזרח: “מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן” (משלי, יח, כא).

 

אהבת את המאמר?

שיתוף ב facebook
Share on Facebook
שיתוף ב twitter
Share on Twitter
שיתוף ב linkedin
Share on Linkdin
סגירת תפריט
דילוג לתוכן