הפרת זכות יוצרים על ידי בעל אולם שמחות / תקליטן

המסגרת הנורמטיבית לדיון קבועה בסעיף 2 (3) לחוק זכות-יוצרים, 1911, הקובע כדלקמן:

"כמו כן רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון  או למקום-שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות-היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים."

  • יחד אם זאת חשוב להדגיש כי סעיף זה ישתנה במסגרת חוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007 אשר
  • התקבל בכנסת ביום 19.11.2007 והחוק החדש קובע בסעיף 49 כי:

"המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לעניין זה, "מקום בידור ציבורי" – מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון".

פסק דין – הפרת זכויות ע"י תקליטים וקלטות

  • פסק הדין המנחה בסוגיה הוא ת"א (ת"א) 827/97 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אולמי חאן הדקל בע"מ במסגרתו קבע בית המשפט כי אולם שמחות ובעליו אחראים בגין הפרת זכות יוצרים גם אם אינם מספקים אמצעים, ציוד ואביזרים, להשמעת המוסיקה באולם. בית המשפט ניתח את יסודות החוק וקבע כי:
  • "הרשה" – העובדה שאין לבעל האולם כל השפעה, או מעורבות, בנושאי המוסיקה המושמעת במהלך האירוע ואין הוא רשאים להתערב בשיקולי המזמין לעניין זה אינם שוללים את היותו נחשב כמי שמרשה לבעלי השמחה להשתמש באולם ולהשמיע בו יצירות מוגנות.
  • "לתועלתו הפרטית" – באולם שמחות, להבדיל מאולם לקיום הרצאות, המוסיקה מהווה חלק בלתי נפרד מהשמחה ואם בעלי אולם שמחות יגבילו, או יאסרו כליל השמעת מוסיקה בו – תקטנה הכנסותיהם באופן משמעותי. לפיכך, לבעלי אולם שמחות אינטרס כלכלי ישיר בהשמעת המוסיקה בעת אירועים המתקיימים אצלם. הטענה, כי התמורה משתלמת לנתבעים כפונקציה של מספר המנות, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין המסקנה, לפיה, השמעת המוסיקה נעשית לתועלתם הפרטית של בעלי אולם השמחות.
  • "הצגה בציבור" –המקור האנגלי של החוק משתמש במונח “performance in public” אולם אין נפקות לאבחנה בין הנוסח "הצגה בציבור" לבין הנוסח "הצגה בפומבי", מקום שמדובר בהשמעת מוסיקה באולם שמחות אורחים המתכנסים בכל אירוע המתקיים באולם השמחות של הנתבעים אינם, מן הסתם, זרים זה לזה, או שאינם "נעדרי כל קשר", אך בכל יום נערך באולם אירוע אחר, לקהל שונה. כלומר, הקהל מתחלף מדי ערב בערב ומבחינת בעל האולם, מדובר באירוע פומבי.
  • אחריות אישית – בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661, 694-703. בעל האולם אחראי באחריות אישית בגין השמעת המוסיקה המפרה באולם. כך פסק בית המשפט העיון.
  • יחד עם זאת לבעל האולם עומדת הגנה אם בדק ווידא כי לתקליטן עצמו ישנו רישיון. כך פסק בית המשפט המחוזי בבאר בת.א 4008/05 הפדרציה הישראלית לתקליטים בע"מ נ' גן הפקאן ואח' (לא פורסם):

התקליטן חיייב באחזקת רישיון זכויות יוצרים

"על האולם לבצע הליך פשוט, קצר, ונטול עלויות – והוא – לוודא שהתקליטן עצמו מצוייד ברישיון מטעם הגופים הנוגעים בדבר והאוחזים בזכויות היוצרים, כמו, בענייננו, הפדרציה. לו בדק בעל האולם ומצא שלתקליטן יש היתר מבעלי זכויות היוצרים למוזיקה המתוכננת להישמע, בדיקה זו "מכסה" את הבעלים ומוציאה אותו מכלל המפרים הנזכרים והמוגדרים בחוק, וניתן יהיה לומר לגביו, אף אם חרג התקליטן והשמיע, על דעת עצמו קטע מוזיקלי שאין לו  היתר, שהוא, בעל האולם,  לא ידע ואף לא היה לו יסוד לחשוד שאותה הפרה תתבצע. במקרה אחרון זה טבעי ומתבקש, כמובן, שלצד הבדיקה הנעשית עם התקליטן תתקבל גם התחייבותו שהמוזיקה שישמיע תהיה בהתאם להרשאה שבידו, ואשר נבדקה על ידי האולם. וכך בית המשפט המחוזי בתל אביב בת.א 1975/99 הפדרציה הישראלית נ' אולמי נפטון בת ים  בע"מ ואח',

תקדין מחוזי 2002 (2), 2180:

אינני סבורה כי על בעל החצרים, ובמקרה שלנו הנתבעת 1, לפשפש בציציותיו של התקליטן, לפקח על פעולותיו או לערוך חקירה מקיפה ומאומצת בענין. יחד עם זאת, ועל מנת שבעל החצרים יצא ידי חובתו לענין ההגנה הקבועה בסע' 2 (3) סיפא לחוק זכות יוצרים נראה לי, כי עליו לבקש מהתקליטן, כתנאי מוקדם לאישור הופעתו באירוע, להציג בפניו הרשאה כדין להשמעת המוסיקה אותה מתכוון התקליטן להשמיע באירוע. כמו כן, עליו לקבל מן התקליטן התחייבות כי המוסיקה שאותה ישמיע באירוע תהיה בהתאם לאותה הרשאה. חובה כזו, אין בה משום הכבדה בלתי סבירה על בעל האולם וקיומה מניח תשתית ברורה להגנה הקבועה בסע' 2 (3) סיפא לחוק זכות יוצרים גם אם בפועל יפר התקליטן את התחייבותו להשמיע מוסיקה בהתאם להרשאה, וגם אם יתברר בדיעבד כי ההרשאה שהציג לא היתה בתוקף מסיבה כלשהי."

  • לעניין גובה הפיצוי בו חייב בעל אולם השמחות בגין הפרת זכות יוצרים. פסק הדין המנחה בתחום הוא פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254, בעמ' 270-271:

… בעוד שמיתחם הסכומים, מתוכו רשאי בית המשפט לבחור בסכום הפיצוי, היה בעבר רחב ביותר (בין 250 ש"י ל-30,000 ש"י), מיתחם זה צומצם באופן משמעותי, והוא נע כיום בין 10,000 ש"ח ועד ל-20,000 ש"ח. מבחינת סכום המקסימום נראה שההסדר משיג את מטרתו, הן מבחינה נזיקית והן מבחינה הרתעתית. ברם, מיתחם זה נראה מצומצם ביותר מבחינת סכום המינימום ואינו מאפשר לבית המשפט פסיקת פיצויים לפי הסעיף בסכום הנמוך מ-10,000 ש"ח, מצב אשר יש לצפותו במקרים של הפרות בסדר גודל קטן ובינוני. מן הראוי כי המחוקק יתן דעתו למצב זה, שאחרת בית המשפט, המתבקש לפסוק פיצוי סטטוטורי ייאלץ, במקרים של הפרות קלות של זכות יוצרים, להפעיל שיקול דעתו ולהימנע ממתן כל פיצוי."

  • פרשנות דברים אלו היא שאם מפעילים את הסמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, לא ניתן לסטות מתחת לפיצוי הסטטוטורי המינימלי, אולם קיימת אפשרות שלא לפסוק פיצוי שכזה בכלל. כך טוני גרינמן, בספרו "זכויות יוצרים", בעמ' 484, שם הוא מתייחס לפס"ד ניניו הנ"ל, וכך כותב :

פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים

פסיקת הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי לפסוק כל סכום בתחום הסכומים הקבועים בחוק, והוא רשאי גם להמנע מפסיקת פיצוי כלשהו. אולם לאחר שהוכחה הפרה, אי פסיקת פיצוי עלולה להכשיל את מטרת ההרתעה, והיא צריכה אפוא להיות בגדר חריג, המופעל בנסיבות יוצאות דופן. נסיבות כאלה עשויות להתקיים כאשר מדובר בהפרה "קלת ערך", ביטוי שבהמ"ש העליון נקב בפרשת ניניו".

משמע, שניתן לא לפסוק פיצוי כלל, אם כי רק בנסיבות מתאימות.

  • אף בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית, פ"ד נא (5) 337, בעמ' 352-353, מתייחס בהמ"ש לסעיף זה, תוך מתיחת ביקורת על כל שבהמ"ש כבול לפיצוי מינימלי שלעיתים אינו ראוי, וכדבריו –

"הפיצוי הסטטוטורי כשלעצמו איננו גבוה וקביעת גבול עליון וגבול תחתון לפיצוים, כובלת במידה רבה את ידי בית המשפט שאינו רשאי לחרוג מהגבולות שהותוו, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה. אף שהסכום הגבוה עולה פי שניים על הסכום הנמוך, עדיין המרווח בין השניים אינו גדול וטווח התמרון קטן. לפיכך ראוי ששיקול הדעת של בית המשפט במסגרת שנתחמה, יהיה רחב. …"

  • בע"א (חיפה) 4886/99 אקו"ם נ' מאי מסעדות בע"מ ואח', (פורסם בתקדין), מתייחס בהמ"ש לאפשרות לפסוק פיצוי הנמוך מהמינימום הסטטוטורי, וכך נקבע –

"חרף הדברים הברורים בפסיקה שהובאה לעיל הרי אין הכרח לקבוע גם כאן כי לא ניתן לחרוג מסכום המינימום הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים. יכול להיות שישנם מקרים, שפסיקה בכיוון זה אפשרית, הגם שלא הובאה בפנינו כל אסמכתא לכך. אנו סבורים, שאפילו יש לבית המשפט שיקול דעת בהקשר זה (ואנו משאירים שאלה זו בצריך עיון), הרי בענייננו אין נימוקים המצדיקים הימנעות מפסיקת סכום הנמוך מהמינימום הקבוע בפקודה."

לעניין זה קובע חוק זכויות יוצרים החדש בסעיף 56 את ההסדר הבא:

(א)      הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב)      בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר, שיקולים אלה:
(1)      היקף ההפרה;
(2)      משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3)      חומרת ההפרה;
(4)      הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5)      הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6)      מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7)      טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8)      תום לבו של הנתבע.
(ג)       לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.

למידע נוסף בנושא קראו את המאמר: זכויות יוצרים ורישיון שימוש מוגבל

אהבת את המאמר?

Share on Facebook
Share on Twitter
Share on Linkdin