צווי סגירה לאתרי הימורים באינטרנט?

לא רבים הם פסקי הדין הדנים בסוגיות מעולם דיני אינטרנט במדינת ישראל. לאחרונה, פסק בית המשפט העליון באחד מהמקרים הדנים בתחום דיני האינטרנט במסגרת ערעור אשר הגישו משטרת ישראל, מפקד מחוז ת”א-יפו במשטרה ומפקד מחוז מרכז במשטרה ואשר דן בעיקר בשאלה האם מוסמך מפקד מחוז במשטרה להורות לספק אינטרנט להגביל גישה של גולשים ישראלים לאתרי הימורים הפועלים ברשת האינטרנט? (עעמ 3782/12 ‏מפקד מחוז תל אביב-יפו במשטרת ישראל נ’ איגוד האינטרנט הישראלי).

חסימת גישה לאתרי קזינו בישראל

אולם, הסיפור החל עוד קודם לכן. כפי שהתפרסם גם בתקשורת, תחילה הוציאה המשטרה מכתבי התראה אל ספקי האינטרנט ומפעילי האתרים, בהם הודיעה המשטרה על כוונתה להורות על חסימת גישה למשתמשים בישראל לאתרי הימורים שונים. משאף אחת מספקיות האינטרנט, למעט אחת, לא התנגדה למתן הצווים, משטרת ישראל הוציאה צווים להגבלת גישה לאתרי הימורים באינטרנט, הצווים הוצאו אל ספקי הגישה לאינטרנט, ניתנה להם רשימת אתרי אינטרנט וכתובות IP לשם הגבלת הגישה אליהם על ידי גולשים ישראלים. בחודש אוקטובר 2010, עתר איגוד האינטרנט הישראלי לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעתירה לביטול הצווים, ובחודש אפריל 2012, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי הצווים הוצאו בחוסר סמכות ודינם להתבטל.

בין היתר, ציין בית המשפט המחוזי כי האינטרנט מקדם את זכות הגישה למידע – זכות אשר הינה נגזרת של חופש הביטוי- באופן פרקטי, זול, יעיל ואמין וכי מכיוון שזכות הגישה למידע היא בעלת מעמד חוקתי- כך גם המגבלות על השימוש באינטרנט מעטות. עם זאת, כמובן שרשת האינטרנט גם מנוצלת לרעה- מקרי הפרת זכויות יוצרים, פורנוגרפיה, עידוד לאלימות ולשימוש בסמים ועוד – הינם מקרים שכיחים ברשת. חשוב יהיה לציין כי לשיטתה של המשטרה, הצווים אשר הוציאה המשטרה הוצאו מכוח סמכויותיה בחוק המצויים בפקודת המשטרה וגם בסמכות המשטרה המצויה בסעיף 229 בחוק העונשין, המתירה למפקד מחוז במשטרה להורות על סגירת מקומות אלו: (א) מקום המשמש למשחקים אסורים; (ב) מקום לעריכת הגרלות או הימורים; וכן (ג) מקום המשמש לעריכת משחקים בקלפים, במכונות משחק ועוד. אולם בית המשפט המחוזי קבע לעניין זה כי סעיף זה מתיר למשטרה לסגור מקום פיזי (להבדיל מהגבלת גישה לאתר אינטרנט), זאת כיוון שאתר אינטרנט איננו בגדר “מקום” כהגדרתו בסעיפי החוק המקנים למשטרה את הסמכות לעניין זה. בית המשפט המחוזי ציין כי אף אם תכלית הצווים היא לצמצם את תופעת ההימורים, גם במרחב האינטרנטי, הרי שיכולה להיות להם השלכה לפגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק כאשר מדובר על חסימת גישה לאתר אינטרנט, כמו גם שקיים החשש לפגיעה אפשרית באתרים לגיטימיים ובגולשים תמימים אחרים. כמו-כן, ציין בית המשפט המחוזי כי אין להשתמש בפרשנות “לוליינית” על מנת ליתן למשטרה סמכויות מכללא לפגוע בזכויות האזרח.

פסיקת בית המשפט העליון

בית המשפט העליון בפסיקתו דחה ברוב דעות את הערעור אשר הגישו משטרת ישראל, מפקד מחוז ת”א במשטרה ומפקד מחוז מרכז וציין כי הופעת רשת האינטרנט שינתה את עולמנו מן הקצה אל הקצה ומנה את יתרונותיה של רשת האינטרנט, בעיקר בכל הנוגע לחופש הגישה למידע. אולם, לצד יתרונותיה הרבים של רשת האינטרנט, ציין בית המשפט העליון כי מצויות ברשת גם תופעות עברייניות וכי האינטרנט מאפשר פעולות שהן בגדר עבירה פלילית, כמו גם שנכללות בו טכנולוגיות המאפשרות לבצע עבירות שונות. כך, ההימורים הבלתי חוקיים המתאפשרים באינטרנט הם חלק מהתכנים הזמינים ברשת (שכן, אתרי הימורים אלו מציעים את שירותיהם ממקום מושבם בארצות המתירות פעולתם – לא במדינת ישראל-  והם נגישים ממדינות שונות בעולם באמצעות רשת האינטרנט). זאת ועוד, בהימורים הבלתי חוקיים טמון ערך חברתי שלילי. במסגרת הטיעונים הרבים כנגד ההימורים הבלתי חוקיים, נשמעו לא אחת הטיעונים הבאים: (א) כי אדם צריך להתפרנס מעבודתו ולא על דרך התעשרות קלה התלויה בגורל ;(ב)  כי ההשתתפות בהימור אינה יצרנית, ופוגעת בערכי מוסר עבודה; (ג) כי אדם הנוטל חלק במשחקים אסורים עלול להתמכר להימורים, וכי המתמכר עלול להביא את עצמו ואת משפחתו להפסדים רבים עד לכדי שיהפוך להיות נטל על משפחתו ועל החברה ככללותה.

בית המשפט העליון בפסיקתו קבע, ברוב דעות, כי אם יעלה ביד המשטרה להביא בעצמה לסגירת אתרי אינטרנט אשר ניתן לבצע בהם הימורים שאינם חוקיים על פי הדין הישראלי (למשל באמצעות ניתוק האתר מחיבורו לאינטרנט או השבתת פעולת השרת) – הרי שאין בכך בעיה או פגם במישור סמכותה של המשטרה. אולם, הערעור נדחה על ידי בית המשפט העליון מכיוון שבית המשפט העליון פסק כי למשטרה אין סמכות להוציא צווים המכוונים כלפי ספקי האינטרנט, צווים אשר מורים להם להגביל גישת גולשים ישראלים לאתרי הימורים.

כלומר, הערעור נדחה לבסוף מכיוון שלצורך הפעלת הסמכות של המשטרה מעוניינת היא להשתמש בצד ג’ (הלוא הוא ספק האינטרנט), המשמש למעשה כידה הארוכה, לצורך הוצאה מהכוח אל הפועל של פעולת הגבלת הגישה לאתר. וזאת, ללא שספק האינטרנט עצמו עבר עבירה כלשהי ואף ללא שהסכים לסייע למשטרה. דבר ידוע הוא שכאשר החוק מעניק לרשות שלטונית, כגון המשטרה, סמכות כלשהי – הרי שהיא חייבת להפעיל את הסמכות בעצמה. דבר זה נכון במיוחד לעניין משימת אכיפה פלילית, שכן לא ניתן להעניק סמכויות אכיפה, ללא הוראה בחוק, למי שאינו חלק ממערך האכיפה. לכן, בית המשפט העליון קבע בפסק דינו כי מכוח סעיף 229 לחוק העונשין, המשטרה אינה מוסמכת להטיל תפקיד על צד ג’ (ספקי האינטרנט) וכי הדרך החוקית היחידה שתאפשר להקנות למפקד המחוז במשטרה, סמכות ליתן הוראות כופות או צווים המכוונים כלפי ספקי האינטרנט היא אך ורק בהוראה מפורשת בחוק. דבר אשר ידרוש תיקון החקיקה (שכן בחקיקה הנוכחית לא מצויה הסכמה להורות לספק האינטרנט או לצד ג’ אחר, לסייע לרשויות האכיפה בהפעלת הסמכות שהוקנתה להן).

משרדנו העוסק בתחומי דיני אינטרנט ומידע, ישמח לסייע גם לכם בכל הנוגע לנושאים אלו.

אהבת את המאמר?

Share on Facebook
Share on Twitter
Share on Linkdin